התחלתי 'בעדינות' כי רציתי לשמור על האופי ה'קלאסי' של המרק

שמתי מלח, כמון ומעט רוטב סויה (לא משהו שהייתי שמה אם לא הייתי רואה ביותר ממתכון אחד וממש לא השפיע על הטעם בכמות ששמתי) 
טעמתי ועדיין הרגיש לי שמשהו חסר אז שלפתי את הג'ינג'ר
אבל וואללה מבחינת הטעמים זה עדיין לא שם.
הוספתי גם כוסברה טחונה למרות שבתכלס רציתי להוסיף קארי או גראם מסאלה
כשאני מוסיפה קארי למרק כתום עם עדשים כתומות זה אחד השידרוגים!
איכשהו במרק כתום זה מרגיש לי מתאים וכבר נהיה 'מקובל' בהרבה גרסאות של מרק כתום
רציתי משהו שיקפיץ פה את האווירה במרק!

הכוסברה עדינה בטעמים שלה, עוד לא הייתי מרוצה

בעדינות' הוספתי עוד חצי כפית של כוסברה טחונה וחצי כפית של כמון'
עדיין חוששת להוסיף את מה שאני באמת רוצה שמא המרק שלי לא יהיה 'טוב'  בתור 'מרק עדשים קלאסי'

בדיוק כשגוללתי עם עצמי את המחשבות לגבי התיבול אמא שלי קפצה אליי וסיפרה שבדיוק חזרה מסדנא שבה אחת המשתתפות הכינה מרק עדשים עם קארי

פתאום אצלי בראש הקארי הפך ל'נורמה' לחלק מה'בסדר' 
הרגשתי בנוח להוסיף קארי ל'מרק העדשים הקלאסי' שניסיתי ליצור

ומה הקשר למחשבות אוטומטיות אתם בטח תוהים?

בנקודה הזו שמתי לב לכל התהליך המחשבתי ששיתפתי כאן

שמתי לב עד כמה הייתי עסוקה בלהתאים את עצמי לתבנית שיצרתי לגבי מה זה 'מרק עדשים קלאסי'
תוך כדי שאני דוחקת הצידה את הרצונות והתשוקות שלי 

אנחנו כל כך מתאמצים להתאים את עצמנו 

חושבים איך זה 'אמור' להיראות? איך 'צריך' להיות/לאכול? מה 'נכון' לעשות/לאכול?
אנחנו כבר לא זוכרים איך לראות ולפעול מנקודת מבט של:
מה אני רוצה? מה ייעשה לי טוב? מה בא לי?

נשמע מוכר?

אנחנו מתמודדים עם סיטואציות כאלו באופן יומיומי, 
חלקן יותר פשוטות כמו תיבול מרק וחלקן מורכבות
לא תמיד אנחנו מצליחים לראות שיש לנו את אפשרות הבחירה. 
לבחור במה שאנחנו באמת רוצים לעומת מה ש'צריך' או מה 'אמורים' לעשות.
בפועל – אפשרות הבחירה תמיד נמצאת שם 
עם הזמן והרצון אפשר ללמוד לשים לב אליה וליהנות מהזכות לבחור

אז לסיכום הסיפור: 'עפתי על הקארי שלי' והמרק יצא מדהים!!

מזדהים?

מה עוזר לכם לשים לב שיש לכם אפשרות לבחור או לבחור במה שאתם באמת רוצים?
שתפו אותי בתגובות