העקומה שבחדר ביחס למתאמנים, למורים, לכל ה'ספורטיביים האלה'
ה'בטטה', ה'עגלה', 'קשת התפיסה'.. זאת שעושה הפוך ממה שכולם עושים..
ככה הרגשתי לגבי עצמי עד לא מזמן
זה לא שלגמרי 'נפטרתי' מהתחושה הזו אבל היא כבר כמעט ולא מגיעה

אני יודעת שזה נשמע ממש מוזר מ'מישהי כמוני'
בכל זאת, מורה לפילאטיס כבר 5 שנים…
רק זה בפני עצמו אמור לגרום לי להרגיש כמו ה'מעולה' ולא ה'עקומה', נכון.?

האמת שזה לא עבד לי ככה
אני מניחה שחלק ניכר מזה היה שרוב החיים שלי לא הייתי פעילה
לא הייתי מהילדים הגמישים האלה שעושים גלגלון, גשר ושפגט בהפסקות
אני הייתי יותר מאלו שהתקשו להגיע עם הידיים עד לרצפה (אמיתי, נשבעת!)
והפיסוק שלהם בקושי מגיע ל-90 מעלות. זה עד היום אגב
לא גדלתי בבית בו עשו ספורט ולא עסקתי בשום ספורט בתור מתבגרת
אצלי גיל ההתבגרות עבר בישיבה בגינות הציבוריות ועישון סיגריות עם חברים

בקיצור, הקשר ביני לבין פעילות גופנית היה מקרי בהחלט
עד שהתחלתי את התואר בתזונה לפני 9 שנים
הגעתי לסביבה בה הרבה אנשים עוסקים בפעילות גופנית כלשהי
ואפילו עושים מאמצים כדי לשלב אותה בלו"ז שלהם באופן קבוע. הזיה!

התחלתי להתנסות בסוגי ספורט שונים ועם הזמן מצאתי את מה שאהבתי
אבל התחושה עדיין הייתה שאני פחות טובה, שלאחרים יש משהו שאצלי אין כי לא גדלתי ככה, כי זה לא טבעי לי, כי אני לא עושה מספיק ספורט, כי אני לא טובה בספורט, כי אני לא גמישה ושאר סיפורים שסיפרתי לעצמי ועזרו לי לשמר את המוכר והידוע של ה'עקומה'

אני חושבת שרק בשנתיים האחרונות התפיסה שלי התחילה להשתנות
אני לא יודעת להגיד מה עזר לזה ואני מניחה שזה לא משהו ש'קרה' אלא יותר שינוי הדרגתי שלקח לו לא מעט זמן.

כשאני מנסה לחשוב על הסיבות אני חושבת שחלקן קשורות בזה ששיניתי גישה
לגבי פעילות גופנית ממשהו ש'צריך' למשהו שאני 'רוצה' לעשות
וזה שהמשכתי להתנסות עם הגוף שלי ולראות:
זה נכון שאני 'עקומה' או שאולי סיפרתי לעצמי סיפור נוח כדי להיות בסדר עם חוסר ההצלחה בספורט? סיפור שלפעמים מנע ממני להתנסות כי מראש לא אצליח/שלא אהיה טובה 'כמו כולם'?

התחשק לי לשתף בזה כי הרבה פעמים מה שרואים מהצד מאוד רחוק ממה שיש בפנים
והרבה פעמים מה שנראה לנו מאוד 'טבעי' על מישהו הוא חלק מתהליך שינוי ארוך ומשמעותי
התחושה הזו יכולה לחזור על עצמה גם היום אבל היום אני מרגישה שיש לה הרבה פחות 'כוח' עליי והיא נשארת לפחות זמן