השבוע נחשפתי לראשונה לקונספט של 60%
עד עכשיו בעיקר שמעתי על 80%…
תעבדו ב-80% , זה מספיק, לא צריך להיסחט על 100%…

בקורס מורים ליוגה המורה ביקשה לתרגל ב-60% שלנו, להפחית מאמץ ולראות מה קורה
היא הדגישה שהכוונה היא *לא* לעשות חצי מהתרגול על 100 ואז לנוח
אלא לעשות את 'כל הדרך' על 60
** כשאני כותבת 'כל הדרך' אני מתכוונת לסדרה מלאה של אשטנגה. למי שלא מכיר – מדובר על תרגול יחסית ארוך

המורה דיברה על זה שהרבה פעמים אנחנו סוחטים את עצמנו במאמץ על 80-100% כשבפועל הטווח הזה מיועד לרזרבה למקרי קיצון שהם *לא* פרוייקט בעבודה…
אלא מקרי קיצון של חיים ומוות כאלה.

נשמע דרמטי אבל תחשבו על זה רגע
אם אנחנו סוחטים את עצמנו כל השבוע ופתאום נכנס איזה אירוע שאנחנו חייבים להגביר,
אין לנו מאיפה להגביר אם לא נשמור על עצמנו בשגרה

בהתחלה תרגול על 60% נשמע לי ממש נמוך, חשבתי שאני אמורה לנוע ב'סלואו מוושן' כזה
מין כניסה ויציאה עייפה כזו מהתנוחות, מאה שנה עד שכל יד/רגל מגיע.ה למקום שלו…

בפועל הייתה חוויה ממש מעניינת
ראיתי שאפשר לעבוד ב-60% וזה אפילו נעים

זה גרם לי לחשוב על זה שלפעמים אני צריכה להרגיש 'שהתאמצתי', ש'עבדתי קשה' בשביל משהו
אחרת זה פחות שווה.. פחות מגיע לי.. פחות 'נחשב'…

ולמה בעצם?
אני חושבת שזה משהו חברתי תרבותי כזה
אומרים לנו שאם ניתן את ה-100% נהיה מצויינים, נגיע רחוק, נצליח בחיים, נהיה אנשים יותר טובים וכו'… מהצד שני אם נהיה פחות זה אומר שאנחנו 'בינוניים', 'מתפשרים', לא מוצלחים ושלעולם לא נגיע רחוק…

דרך התרגול למדתי שגם ב-60% הייתה עבודה ולא פחות טובה
הרגשתי שהתחדדה לי תשומת הלב לנשימה, היא הייתה בקצב יותר נינוח, שמתי לב כניסה ויציאה מהמנחים ובאופן כללי הרגשתי שהייתי יותר בתשומת לב לאורך התרגול.

אני שמחה על המפגש עם היוגה ושאר התהליכים שאני עוברת בחיים שמאפשרים לי לקחת צעד אחורה, להתבונן ולשאול:
האם יש תחומים/פעולות בחיים בהם אני יכולה לנסות להפחית מאמץ?
עבודה, לימודים, תזונה, פעילות גופנית/תנועה, חברים, משפחה…
זו שאלה שאני חוקרת בשבוע האחרון גם על המזרן וגם מחוצה לו

אני מזמינה אתכם לעצור ולהתבונן במאמץ שאתם משקיעים *כרגע* בתחומי החיים השונים
האם אתם מרוצים מכמות המאמץ שאתם משקיעים בכל תחום והאם יש מקום בו אפשר להפחית מאמץ?

אני לא אומרת שמעכשיו תנהלו את חייכם על 60% אלא בעיקר מזמינה לעצירה וחקירה
מוזמנים לשתף בתובנות!